תרפיה באמנות - התפתחות העצמי ויחסי אובייקט, חלק א' 

הדימויים של, שושנים, ערסל, כסא מלכות, חתול, ציפור, עץ, ברבור ומים הם סגירת מעגל בתהליך לא מודע. במבט כללי על העבודות עולות אסוציאציות כמו, חוזק, דרך, מערבולות, יציבות, כובד ואיזון

"הטבעת שלך תעניק לך כוח חדש. כשתענדי אותה, תוכלי להמריא אל כנפי כל הציפורים

שעפות. תוכלי לראות מבעד לעיניהן הזהובות, תוכלי לגעת ברוח הסוקרת את כנפי הקטיפה 

שלהן, תוכלי לדעת את השמחה שבהמראה אל על, גבוה מעל העולם, ומעל כל דאגותיו. תוכלי

להישאר שם בשמיים, ככל שתרצי, כל הלילה, אל תוך הזריחה. וכשתרצי לרדת, יהיו לך

תשובות לשאלות ששאלת, ודאגותייך ייעלמו. כמו כל דבר שאי אפשר לגעת בו ביד או לראותו

בעין, כוחה של מתנה זו יגדל ככל שתשתמשי בה" (באך 1979). 

חלק א'

התפתחות העצמי    

אני יוצאת למסע בתור ציפור מצוידת מוגנת היטב ומרופדת : כנפיים גדולות עם כיסוי מעור, כובע המשמש גם מכל לאוכל, מקל להישען עליו  ו'גדר' להגן אבל גם לדקור. אני יוצאת מהבית ומשאירה את הקן עם  הגוזלים. אני מוכנה למסע. אני לא לוקחת אף אחד איתי, אני משחררת!!!

העבודה האומנותית של המנדלה מייצגת אלמנטים שונים בתוך הזהות העבודה מתמקדת במרכז, מקום עטוף אבל לא סגור, ששולח  זרועות לעזרה ולהקשבה . הזרועות הן דרכים המאפשרות ללכת מהמקום הבטוח ולחזור אליו וחוזר חלילה . פרי, (שירן – מזרחי, 2011) אומרת כי המרכוז הוא צורך פנימי ונטייה של הנפש ליצור לעצמה בסיס שישמש את מהותה. הזרועות הירוקות הן אנרגיה של צמיחה, התחדשות ורעננות.

המערכת הראשונה היא הקשר של הילד עם הוריו. אסוציאציות חוצות זמן, מקום והיגיון כך שחיים בזרמי תודעה עשירים. אירועים מן הווה, מן העבר הקרוב ומן העבר הרחוק יכולים להפעיל אלה את אלה ולזרום יחדיו, כדי ליצור את החוויה הסובייקטיבית הישירה (שטרן, 1997).

הצבע האדום במנדלה, מלא בכוח החיים, עטוף בכתום. האנרגיה הכתומה קשורה לאנרגיה נשית ורגשית, זורמת ומשתנה. אין קיום נפשי ללא זולת עצמי המחולל בהתייצבותו האמפטית את העצמי. לעתים הפתולוגיה  במופעיה המורכבים  היא איננה תוצאה של  קושי להפנים את האחר אלא ההיפך הוא הנכון: היא תוצר של היעדר מקום באחר- קושי או סירוב של האובייקט להפוך לזולת עצמי.

לפי קוהוט האני יכול להתפתח אם יש לו את הגרנדיוזיות, אם יש לו חום, כמו צמח שפורח. זולת עצמי מגדל אותו טוב והלכידות של העצמי היא הדבר החשוב. אחידות העצמי חשובה במצבים של כאב ואובדן כי אם אין את החיבורים האדם מפורק. הגורם המגן על בריאותו של האדם במשברי חייו הוא 'החוש לקוהרנטיות' או 'חוש ללכידות'. הכוונה היא לפגוש את אירועי החיים השונים באופן שאינו פוגע בשלמות המעטפת הנפשית – רוחנית של האדם, אלא דווקא באופן המחזק את האדם ומנחה אותו לכיוון של התפתחות וצמיחה (להד, 2007).

האדם מתחיל את חייו כהוויה וירטואלית. התינוקת העומדת להיוולד מצויה בהווייתה של האם, ולא כמערך של פנטזיות תוכן על ילדתה הצפויה כי אם בעצם הוויית האם כזולת עצמי לתינוקת העתידית. בילדות התהליך של מתן מרחב התקיימות נדרש ביתר שאת,ואפשר לראות כיצד הוריי הילוד מחזיקים אותו כבעל עצמי ממשי וכך למעשה יוצרים את העצמי שלו. 

בגלל שאנו חיים בעולם מורכב, דינאמי ורב אפשרויות עם הרבה לחצים, חשובה היכולת לראות את האדם על מורכבותו. ניתן לנווט בין המודע ללא מודע, למיין את הטבעות רישומי הקשרים הראשונים, לבנות 'עצמי' המכיל את הניגודים שבנו, לא לנסות לפשט או למחוק אותם וניתן להפיק את המרב מקשר בין השניים (ירום, 2010).

דימוי השושנה הקשור לסימביוזה. השושנה מהווה סמל ליופי, לפריחה, לאהבה, לשקט ולשלווה.

אדם מצייר את העץ כפי שהוא מצייר את עצמו. העץ נראה בודד במרחב, לא מחובר לאדמה אבל מקבל הזנה ישירה של מים. השורשים מושרשים עמוק באדמה וצריך למצוא את הקרקע שתדאג ותשמש לי כבסיס. העץ העומד בצד שמאל וצמרתו בימין מסמלים בריחה רגשית שקשה להתמודד איתה.

העצמי האמיתי לפי ויניקוט נגלה במקום בו המציאות והחלומות נוגעים זה בזה. באותו מרחב פוטנציאלי באים לידי ביטוי היצירתיות והפעולה הספונטאנית של האדם. יצירתיות לפיכך היא היכולת לשמר במהלך החיים משהו השייך מטבעו לחוויות הינקות – היכולת לברוא עולם (ויניקוט, 1995).

הדימויים במודע ולא במודע מחפשים  את מרחב הביניים שבו המנוחה והעשייה

ה- "being and doing"  יחיו בשלום, כמו בשלב הסימביוטי, שלמות החיבור בין האם לתינוק.

הפנטזיה מחוברת לטבע, למים, לשורשים של העץ ששתול במים. בית מעץ בעבי היער שהדרך אליו היא גשר צר או בסירה דרך המים. איש ירוק שמגיע לבית הקסום בסירה בצורת קערה מכילה מרופדת בצמר חום. הוא כמו משה בתיבה, מוגן ושמור בין הגומא, מגיע דרך המים הסוערים וקושר עצמו למזח. יש לו עוגן. וינקוט  מזמין את המטופלים לאזור הבטוח שלהם, מקום שמאפשר את היצירתיות והדמיון, להביא את האני האמיתי. תחום הביניים הוא תחום המוקצה לתינוק, בין יצירתיות ראשונית ובין תפיסה אובייקטיבית המבוססת על בוחן המציאות. הוא מייצג את השלבים המוקדמים של השימוש באשליה. לאשליה זו ניתנת צורה , האנשה, והיא נמצאת באזור נטרלי של חוויה (וינקוט,1995).

הקשר עם הפנטזיה יכול להעיד על עצמי. הפנטזיה מגשרת בין כל מיני רבדים שלנו, בין ניגודים, ומחברת בין עבר הווה ועתיד. יונג קרא לזה אחדות הניגודים. מטרת האינדיבידואציה לחבר בין הניגודים, בין הטוב לרע, בין המודע ללא מודע דבר שיביא ליכולת שלנו למצוא את העצמי.

הדרך המובילה רק למקום אחד, היא דרך בטוחה. כאשר האדם מרגיש כי הוא מצא את הדרך שלו, דרך שהוא בחר אחרי בדיקה וחיפושים, עליו להשקיע מאמצים לשמור על עצמו שלא יסטה מהדרך הזו, הדרך המוליכה אותו להיות הוא עצמו (פרי, 2003). הדרך , המרוצפת אבנים צהובות  מסומנת באופן ברור כמו הדרך בחיים. אולם גם כאשר קיימת וודאות פנימית לגבי הדרך, עדיין עשויים קשיים או פיתויים לגרום לסטייה ממנה (פרי, 2003). הבית נראה כמו צריף אבל בשבילי הוא ארמון ואני 'מלך היער'. הכניסה אל תוך היער זה להיכנס ללא מודע ומלך היער מסמל את העצמי 'מושל הלא מודע' (פרי, 2003).

האיש הירוק שנכנס לתוך היער (הלא מודע) מגיע כבר עם איזון ושלווה רגשית. האנרגיה הירוקה מגיעה מחיבור שבין האנרגיה הצהובה, המטהרת, המנקה והמכינה לשינוי לבין האנרגיה הכחולה, המתמודדת עם עולם הרגש (שירן – מזרחי, 2011).

רק באמצעות המסע הפנימי 'לארץ עוץ' נוכל להגיע לוויתור על הפנטזיה של הקוסם הכול יכול. רק כך נוכל להגיע להבנה כי המאמץ האמיתי האישי הוא אשר יביא אותנו במגע עם הקוסם הפנימי שלנו, ואז נוכל לפגוש את המציאות (להד,2007).

זה שונה לפגוש את המציאות...

י